אפשר לומר שמקצוע התפירה בחר בי ולא אני בחרתי בו

אני זוכרת את הפריט הראשון שעיצבתי ותפרתי - הייתי אז רק בת 11, בשיעור מלאכה, בו המורה נתנה לנו משימה ליצור חולצה. מצאתי בבית שאריות של בד משי בצבע ארגמן עם הדפס יפהיפה, ויצרתי ממנו חולצה עם שרוולי בישופ וקשירת פפיון באיזור הצוואר. המורה כל כך התרשמה מהתוצאה, שהיא החליטה להציג את החולצה שלי בתערוכה שהתקיימה בבית הספר. באותו רגע, ידעתי - זה מה שארצה לעשות כשאהיה גדולה.

לכל אורך הילדות ושנות ההתבגרות, הוריי עבדו יום ולילה כדי לספק למשפחה שלנו רמת חיים מינימלית. באופן מפתיע, לקנות לי שמלות אופנתיות ממש לא היה בסדר העדיפויות שלהם. לכן, הייתי אוספת ז׳ורנלים של Burda מהם הוצאתי גזרות ותפרתי בגדים שנראו לי אז כמו יצירת אומנות. למדתי להשתמש במכונת תפירה ישנה שהייתה לנו בבית, ובמקום לבזבז כסף על בדים, הייתי משתמשת בשאריות בדים שאמי אספה במהלך השנים או בבגדים ישנים שכבר לא היו במצב טוב.

כשסיימתי את לימודי התיכון, רציתי לנסוע ללמוד עיצוב ותפירה באוניברסיטה יוקרתית של עיצוב אופנה ברוסיה (באותה תקופה גרתי בגאורגיה), אך הפחד לעבור למקום לא מוכר, הלחץ מההורים ללמוד מקצוע ''פרקטי'', וכל הפחדים, המחשבות והקשיים בדרך לשם שיתקו אותי וגרמו לי לוותר על הכל. בסופו של דבר הלכתי ללמוד מקצוע שההורים אישרו (הנדסה) במקום קרוב לביתי.

עם זאת, תפירה ליוותה אותי כל חיי. גם אחרי שהתחתנתי והקמתי משפחה, המשכתי לתפור לעצמי ולשתי בנותיי - תחפושות פורים, שמלות לאירועים ואפילו לתחרויות ריקודים. בחתונה שלי לא תפרתי לעצמי שמלה כי זה נחשב מזל רע, אבל ריגש אותי מאוד כשחברתי הטובה לבשה שמלה שיצרתי. הבגד הראשון שתפרתי לבת הגדולה שלי, כשהיא הייתה בת שלוש, היה חולצה אדומה ואפודת ג׳ינס. כדי ליצור את האפודה, גזרתי ג׳ינס ישן של בעלי. מכונת התפירה שהייתה לי לא יכלה להתמודד עם בד עבה כמו ג׳ינס, ולכן נאלצתי לתפור את האפודה בצורה ידנית. כשסיימתי, כל הידיים שלי היו פצועות, אבל זה היה שווה את זה - הייתי מאוד גאה בתוצאה הסופית.

עם בעלי, בחצאית וחולצה שתפרתי בעצמי

ז׳קט מז׳ורנל Burda

בתי הקטנה בשמלה שתפרתי לתחרות

אפודה שיצרתי ממכנס ג׳ינס ישן

בשנות ה-50 לחיי, סוף סוף אזרתי את האומץ והחלטתי לצאת לדרך עצמאית. הפחדים והמחשבות עדיין שם, הקשיים בלהיות עצמאית עדיין קיימים, אך הדחף ליצור, ולהגשים חלומות לאנשים אחרים והמאס מלפחד כבר - גרם לי לעשות את הצעד הזה.

אני לא יזמת, לא אשת מכירות מפולפלת ואפילו לא ''מעצבת אופנה עם תעודה''. אבל ביום שפתחתי את העסק הגעתי להחלטה - אני כבר לא חיה בפחד ואני מתחילה להאמין בעצמי.

כיום, אני מקבלת כלות, מעצבות ונשים שרוצות ליצור שמלות ערב בתפירה אישית בסטודיו הביתי שלי.
כשתבואי אליי לפגישת ייעוץ, קודם כל ארצה להכיר אותך, את הסגנון שאת אוהבת, ואת הגזרה שמתאימה לך.
ניצור יחד שמלה מאפס כשאת משתתפת פעילה לכל אורך התהליך- כולל עיצוב השמלה ובחירת הבדים. בכל מדידה אני מוודאת שתרגישי הכי נוח והכי יפה ומיוחדת בשמלה שלך.

בואי נגשים ביחד כל אחת את החלום שלה - אני בליצור את שמלת החלומות שלך ואת בללבוש אותה.

שלך,

אולגה.

!אולגה, תתפרי לי שמלה